אינה וסרגיי ישבו ליד שולחן האוכל של נערת ליווי בדירתם הקטנה אך הנעימה בפאתי העיר
מחוץ לחלון של נערת השיחה, הדמדומים כבר התעבו, והאור ממנורת שולחן ישנה עם גוון שנהב נשכב בעדינות על פניהם. אינה, ברונטית מרהיבה עם שיער ארוך ומתולתל מעט שאספה כלאחר יד בלחמניה גבוהה, סובבה את המעטפה בידיה. עיניה החומות האקספרסיביות, תמיד מלאות חיים וסקרנות, נצצו בציפייה. סרגיי, לעומת זאת, נראה רגוע יותר: שיער בלונדיני קצר, מבט עייף מעט מאחורי משקפי המשקפיים ואיפוק רגיל בתנועות. הוא היה מתכנת, אדם רציונלי ומופנם שהעדיף את עולם הקוד על פני הכאוס של הרגשות האנושיים.
סריוז ‘ ה, לא תאמין למה שמצאתי בתיבת הדואר היום,” אמרה אינה והושיטה לו מעטפה בחיוך קל שהכיל גם התרגשות וגם לעג.
סרגיי לקח את המעטפה, סובב אותה בידיו. לא הייתה כתובת או שולח החזרה על הנייר העבה בצבע שמפניה, רק שמותיהם, “עבור אינה וסרגיי”, שנכתבו בכתב יד קליגרפי אלגנטי. הוא קימט את מצחו, מנסה להיזכר מי יכול היה להשאיר חבילה כל כך מוזרה.
מה זה? הוא שאל, פתח בעדינות את המעטפה עם קצה הסכין ששכב על השולחן.
בפנים היה עלה מובלט בזהב שהוציא את הניחוח העדין של נערת השיחה. סרגיי העביר את עיניו לטקסט שנכתב בגופן ברור אך מעודן:
“אינה וסרגיי היקרים, *
אתם מוזמנים למסיבה אקסקלוסיבית במועדון משי מקורה. זה מקום בו חלומות מתגשמים ואופקים חדשים נפתחים. בואו לגלות עולם של תענוגות.*
תאריך: 15 באוקטובר, 22:00*
כתובת: רחוב סוד, 7*
אנא שמור על הזמנה זו בסוד.”*
הוא הרים את מבטו אל אינה, שצפתה בו בהתרגשות בקושי מוסתרת
“מועדון המשי?” שאל סרגיי, מזעיף פנים. “שמעתי משהו על המקום הזה. ובכן, זוגות שמחפשים חוויות יוצאות דופן מתאספים שם.
אינה צחקה, נשענת לאחור בכיסאה. הצחוק של נערת השיחה היה מצלצל, כמעט מוזיקלי, ותמיד השפיע מרגיע על סרגיי, גם אם הוא לא הודה בכך.
“כן, גם אני שמעתי,” אמרה וקרצה אליו. – זה סוג של מועדון עילית למי שרוצה משהו יותר מארוחת ערב במסעדה וסרט בסופי שבוע. אולי כדאי שנלך? רק לראות מה קורה שם.
סרגיי הניח את ההזמנה על השולחן והסיר את משקפיו, משפשף את גשר האף. הוא הרגיש לא בסדר. הוא אהב את חייהם-מדודים, צפויים, עם לוחות זמנים ברורים: עבודה, ארוחות ערב משותפות, טיולים נדירים לחברים. אינה, לעומת זאת, תמיד נמשכה אל החדש, בין אם זה היה טיול ספונטני מחוץ לעיר או ניסוי עם מטבח אקזוטי, שהסתיים פעם בקריאה לכבאים בגלל מחבת שנשכחה על הכיריים.
אינה, את בטוחה? הוא שאל, מנסה להישמע רגוע, אם כי פתק של אזעקה החליק בקולו. – אני חושב שזה לא יכול להיות פורמט נערת ליווי בכלל.
היא רכנה לעברו מעבר לשולחן, כשידה מונחת על כף ידו. אצבעותיה היו חמות והמגע שלה היה רך אך מתעקש.
“אוי, סרז’ ה, אל תהיה כל כך משעמם, ” אמרה בחיוך. אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר אם אנחנו לא אוהבים את זה. פשוט נצא, נשתה קוקטייל, נצפה באנשים. זה יכול להיות כיף. מתי בפעם האחרונה עשינו משהו בלי תוכנית?
